החלטה בתיק ע"ח 35346-06-13

רקע

ביום 21/09/12 נתפס העורר על ידי משטרת ישראל כשהוא נוהג שתוי. רישיונו נפסל פסילה מינהלית למשך 30 יום.

כחודש לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום וכן הוגשה ביום 06/11/12, בקשה לפסילת רישיונו עד תום ההליכים.

הדיון באותה בקשה נדחה והתקיים ביום 23/12/12 וביום 24/12/12 פסל בית משפט קמא את העורר מלשאת רישיון נהיגה, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, תוך שהוא מבסס החלטתו בין היתר על מסוכנות העורר שביצע את העבירה לכאורה, תוך שעומד ותלוי נגדו מאסר מותנה, לאור העובדה כי לעורר 18 הרשעות קודמות בתעבורה וכן שתי הרשעות פליליות ואף מאסרים בפועל וכמו כן ציין בית המשפט:

"מכאן, שהן מהות המעשים והן מיהות העושה מצדיקים פסילת רישיונו עד לתום ההליכים ואף מעבר ל- 6 חודשים, וכך אני קובעת" (ההדגשה בקו שלי - י.א.).

על ההחלטה הנ"ל לא הוגש ערר.

ביום 06/06/13, הגיש העורר בקשה להשבת רישיונו כשהוא מבסס בקשה זו על האמור בס' 50 (ב) לפקודת התעבורה.

בית משפט קמא דן בבקשה זו וביום 10/06/13 החליט בה כדלקמן:

"בהחלטה מיום 24.12.12, נפסל רשיונו של המבקש עד לתום ההליכים וצויין מפורשות "אף מעבר ל- 6 חודשים".

בנסיבות אלה, הבקשה שלפניי נדחית".

על החלטה אחרונה זו מוגש הערר שבפניי.

תמצית טיעוני העורר

העורר טוען כי החלטת בית משפט קמא עומדת בסתירה לקבוע בסעיף 50 (ב) לפקודת התעבורה, המורה באופן מפורש כי אם חלפו 6 חודשים מאז פסילת הרישיון ולא ניתן פסק דין, בטלה הפסילה, אם לא הורה בית המשפט אחרת.

לטענתו, בית משפט קמא אינו רשאי להחליט כבר מראש בעת הדיון בבקשה לפסילה עד תום ההליכים, כי הפסילה תהיה לתקופה לא קצובה מעבר ל- 6 חודשים ולצורך הארכת תקופת הפסילה מעבר ל- 6 חודשים, על המדינה להגיש בקשה בנוסח זה שעל בית המשפט לדון בה ולהחליט בה באופן ספציפי.

לטענתו, לא נעשה הדבר ועל כן יש להשיב לו את רישיונו.

תמצית טיעוני המשיבה

ב"כ המשיבה הסתמך על הסיפא לסעיף 50 ב' לפקודת התעבורה, הנוקטת לשון:

            " ... אם לא הורה בית המשפט אחרת".

לטענתו, במקרה דנן, עוד בהחלטתו מיום 24/12/12, הורה בית המשפט אחרת וקבע כי ראוי לפסול את הרישיון במקרה דנן אף מעבר ל- 6 חודשים ועל כן נפסל הרישיון עד תום ההליכים.